צעד נוסף לקראת השינוי המיוחל..

"מקלדות במקום מחברות, תוכנות מתקדמות במקום ספרי לימוד ומחשב במקום מורה בכיתה". אמירה זו פורסמה השבוע בעיתון ידיעות ע"י תמר טרבלסי- חדד . הכתבה עוסקת בשיעורים וירטואליים כפתרון יצירתי שהציע משרד החינוך להתגבר על המחסור במורים בפריפריה. התלמידים ילמדו בכיתות קטנות והלימודים יהוו חלק בלתי נפרד ממערכת השעות הרגילה. תתכן אף למידה שיתופית בין תלמידים מבתי ספר שונים, כשהמורה ישהה במרכז הארצי.

דליה שטאובר, מנכ"לית משרד החינוך התייחסה ליתרונות השיעור הווירטואלי באומרה כי "הוא יאפשר קידום ערכים חשובים של צמצום פערים ומתן שוויון הזדמנויות, קידום הישגים ומצוינות והתאמת דרכי למידה לחדשנות טכנולוגית".

קרניאל (2002) מתייחס בהרחבה לנושא וטוען כי בהוראה מרחוק והוראה מתוקשבת נלקחים בחשבון אלמנטים אנושיים, חינוכיים וטכנולוגיים, יש חזרה מהוראה פרונטאלית לשיטת הלמידה הישנה של חניכה,  ההוראה היא לקבוצות גדולות בעוד שהחניכה היא אישית, ניתן לבצע חניכה על ידי יותר מחונך אחד - ואז יש ניצול מומחיות והמורה יכול לכוון עצמו לכל תלמיד ותלמיד במערכת.

לדעתי חשוב להדגיש ולחדד את העובדה כי שעור מקוון דינו כדין שעור רגיל. הוא אינו מורכב מחומרי הקריאה בלבד. הלומד צריך להבין את מכלול המרכיבים של תהליך הלמידה והמורה מצידו, צריך לבדוק את המטלות, לקבוע את איכות הביצוע, לספק משוב ולהגדיר מסלול המשך בהתאם לרמתו וצרכיו של הלומד.

זה מתקשר במישרין עם סוגיית  תפקיד המורה בלמידה מקוונת – מה מקומו ואילו כישורים נדרשים ממנו?

אנדרסון (2011) סבור כי תפקיד המורה בלמידה מרחוק הוא מדריך, מסייע, ושותף כאשר התוכן הוא משני לתהליך הלמידה: המקור לידע טמון בעיקר בהתנסויות. יתרה מכך, חינוך מרחוק קונסטרוקטיביסטי העביר את הלמידה מרחוק מהעברת ידע במדיה אל שימוש בלמידה מבוססת תקשורת סינכרונית וא-סינכרונית עשירה באינטראקציות.

אין ספק כי למידה מקוונת היא שינוי ממעלה ראשונה בתפיסת ההוראה ובתפקיד המורה. קרניאל  (2002) מוסיף וטוען כי חלק גדול משיטות ההוראה המקובלות אינן רלוונטיות ללימוד מרחוק, היות ואין קשר עין עם התלמיד, ואין אפשרות לקרוא שפת גוף.
המורה המתוקשב מעביר את תכני הלמידה (את הידע הנדרש), צריך לפתור בעיות טכניות בהן נתקלים הלומדים, צריך לזכות לשיתוף פעולה של תלמידיו, תוך תשומת לב לצרכיהם הלימודיים, החברתיים, ולקשייהם, ובנוסף מהווה מתווך בין התלמידים לבין עצמם.

לאור זאת, תפקידו המסורתי של המורה כמקור הידע הבלעדי נעלם ובמקום זאת הוא הופך להיות מנחה ויועץ, המסייע, מוביל ומדריך בתהליך החקירה והבניית הידע. המורה הווירטואלי ניצב בפני אתגרים פדגוגיים ואישיים חדשים, אתגרים שמאפשרים לו לפרוץ לעולמות חדשים. המורה הוא הגורם המשלב את הסביבה המתוקשבת בהוראה ,ולכן המורה צריך לשאוף להכשיר את תלמידיו להיות לומדים עצמאים, חושבים ובעלי מכוונות עצמית ללמידה. לומדים היודעים לעשות שימוש נכון במידע ולהפכו לידע .

האתגר גדול ומחייב ולא פחות מעורר חששות והסתייגויות אך ברור הוא שהשינוי מחויב המציאות ומורים ימוקמו בו על הרצף של מתחיל עד מיומן.

מקורות מידע:

1. קישור לכתבה
2.  אנדרסון, ט'(2011) "שלושה דורות של פדגוגיה" 
3.  קרניאלמ' (2002) העברת קורס- שיעור וירטואלי
4. קרניאל מ' (2002)  דמות המורה הוירטואלי

תקשוב מבני ומהותי

במסגרת הקורס "שילוב טכנולוגיות תקשוב בלמידה- היבטים בינלאומיים" בהנחיית ד"ר חגית מישר טל נתבקשנו להעלות לדיון את נושא "תוכנית התקשוב בישראל". להלן התייחסותי לנושא:
אחרי עשור של "קיפאון" במימוש המהלכים בנושא התקשוב (מאז התוכנית "מחר 98") הצהירה תוכנית התקשוב הלאומית על מטרה - סגירת הפער בטכנולוגיית המידע בין בית הספר לעולם שמסביב ולאפשר לבוגרי מערכת החינוך השתלבות טובה בחברה.
אתייחס לתהליכי ההטמעה של תוכנית התקשוב הלאומית משתי נקודות מבט- האחת במבט מבני / ארגוני והשנייה במבט מהותי / תוכני.
בהיבט המבני/ ארגוני ישנה התקדמות אל עבר מימוש המטרות של תוכנית התקשוב. ברמת התשתיות חל שיפור רב: בבתי הספר ישנן עמדות מחשב ביחס משתנה למס' התלמידים, ישנן סביבות למידה מתוקשבות, תכנים דיגיטלים , מחשב לכל מורה, מערכות מתוקשבות לניהול הלמידה ועוד. עדיין רמת התשתיות טעונת שיפור.
בהיבט המהותי / תוכני ישנה הסכמה הצהרתית כי המהלך מחוייב המציאות וצריך להיעשות. התקשוב נתפס כתורם ללמידה וכמעצים יכולות וביצועים של מורים ותלמידים. אך בפועל, נעשה שימוש מועט בתקשוב לתמיכה בהוראה ובלמידה. הכשרת המורים מסתכמת בהשתלמות בת 30 שעות שאמורה לתת למורים מענים מגוונים החל משינוי עמדות וכלה בידע ובכלים מתוקשבים המשולבים בתכני ההוראה (יומרני משהו).

אני מסכמת את התייחסותי ברוח דבריו של ד"ר עופר רימון (2010) שצריכה להיות חבירה של כל האלמנטים (גישה הוליסטית שנוגעת לרכיבים המשלימים זה את זה) הכרוכים במהלך כדי להבטיח את הצלחת התכנית והשגת מטרותיה – איכות התשתיות , תחזוקה, תכנים דיגיטלים ראויים המקושרים לתוכניות הלמידה ובדגש על הכשרת הלבבות של עובדי ההוראה.
המשימה הלאומית הבאה, כפי שאני רואה אותה, היא קידום פרדיגמות חדשניות בהוראה במהלך מאוזן תוך חשיבה על הדרכים להשתמש בטכנולוגיה לשיפור ההוראה כבעלת ערך פדגוגי מוסף שהרי "אחת הציפיות מיישום טכנולוגיית המידע בבתי הספר היא להביא למימוש של פדגוגיה חדשנית שצריכה להוביל ללמידה אפקטיבית בשתי רמות: למידה של תחומי תוכן מסוימים -למידה מסדר ראשון, ולמידה של "איך ללמוד" ו"איך לחשוב" -למידה מסדר שני" ( רימון, 2010 ).
ברמת התשתיות בהחלט נעשו מהלכים רבים לטובת מהלך ההטמעה אך ברמה הפדגוגית – עדיין ארוכה הדרך ובוודאי שהשימוש במחשב למינוף ולקידום פרדיגמות חדשניות נראה כמהלך עתידני ושאפתני.





מקורות מידע:
1. מאמר של ד"ר עופר רימון המציג את הרציונל של תכנית התקשוב הישראלית :
http://www.itu.org.il/Index.asp?ArticleID=16900&CategoryID=1730&Page=1
2. דוח מבקר המדינה לשנת 2012 המציג את מסקנותיו לגבי תכניות התקשוב של ישראל לאורך השנים
3. ממצאי מחקר השוואתי בינלאומי- SITE 06 (תקציר מנהלים)
http://cms.education.gov.il/NR/rdonlyres/A309E050-32FE-4213-83D8-D1357C4EFF77/103948/SITES_2006_full_report.pdf