אחרון אחרון חביב...

"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה"-הרב קוק

דה-בונו פיתח את שיטת ששת הכובעים כאמצעי להרחבת החשיבה בנושא מסוים. כאשר חושבים על נושא מסוים, יש לחבוש ולהסיר לחילופין שישה כובעים מדומים. כל כובע מדמה סוג אחר של חשיבה. בבואי לכתוב את הרשומה האחרונה ולבצע חשיבה רפלקטיבית על ניהול הבלוג, מצאתי לנכון להשתמש בששת כובעי החשיבה של דה בונו כאמצעי להתבונן על התהליך באופן רחב ורב מימדי, כפי שהוא אכן היה.

הכובע הלבן של דה-בונו מייצג מידע: מה למדתי?

בתחילת הדרך הידע המחשבי שלי הסתכם בשימוש בדואר האלקטרוני וגלישה באינטרנט לצורך חיפוש מידע, בעיקר כשהכנתי עבודות אקדמיות ובמסגרת עבודתי כמורה. העולם המחשבי שנגלה לעיניי היה רחב, עשיר ומגוון ושימושי המחשב השונים היו מאירי עיניים ומפעימי לב – כמה מדהים, כמה קל???...

הכובע האדום של דה-בונו עוסק ברגשות, באינטואיציות- מה הרגשתי?

בתחילה הכל נראה ונשמע מאיים ובלתי אפשרי להשגה. התחושה הייתה מעורבת – מצד אחד זה מתסכל ומצד שני זה נראה מאתגר. את המתח הזה שבין קושי לאתגר הרגשתי לאורך סמסטר הראשון. בהמשך, עם ההצלחות ההרגשה הייתה של סיפוק והצלחה בצד העומס שהלך וגדל. לחלוטין זה לא היה לימודי נוחות, זה דרש מאמץ מתמשך ותובעני לאורך הדרך כולה. 

הכובע השחור מייצג את ההשתהות לצורך הערכה. הכובע השחור עוסק באמת ובמציאות: האם זה נכון? האם זה מתאים? האם זה יצליח?

במהלך הדרך, נקודות העצירה שלי היו מעטות. השוטף זורם, המשימות מחייבות, כתיבת רשומה שבועית ובצידה חשיבה מיידית לנושא לבלוג הבא. זה היה מצב רקורסיבי של לחשוב, לכתוב, לשלוח ושוב, חוזר חלילה.

הערכה המעצבת בעיצומו של התהליך היווה עבורי פיגום ליצירה בלתי פוסקת, להמשיך ולייצר רשומות שילכו וישתבחו עם הזמן ויותר מכך לעמידה בסטנדרטים שיצרתי לעצמי . לא פשוט אך ההרגשה של סיפוק החלה לחלחל . 

הכובע הצהוב מייצג את ההיבט החיובי שבדבר, היתרונות ונקודות החוזק.

בצד הקשיים וההתמודדות עם התובענות של הדרישות, אני מרגישה שרכשתי ידע רב ושכללתי את עצמי כלומדת באופן משמעותי. אני זקוקה לזמן ולמרחק כדי לדעת עד הסוף מה ואיך מרגיש לי. בהחלט למדתי על עצמי שלחץ לא הורג. בעזרת תכנון מקדים ניתן "לנצח" את הקשיים. 

כשחבשתי  את הכובע הירוק חיפשתי רעיונות חדשים, מה אפשר עוד לשפר?

החלק הקשה בכתיבת הבלוג השבועי היה לחשוב על רעיון / נושא, השאר היה יותר קולח. יחד עם זאת, כל נושא שכתבתי עליו, הרחבתי את הידע הקודם שלי באמצעות קריאת חומרים נוספים כדי לא לכתוב רק את מה שאני חושבת אלא לחדש גם לעצמי וגם לדעת לעומקו של הנושא הנדון. החיפוש אחר איור, סרטון,שיר מלווה הקשור לנושא היה מצריך מאמץ לא פשוט כשנוצר רף הכתיבה לא הרשיתי לעצמי לרדת ממנו. החיפוש אחר רעיונות חדשים היה תדיר ותובעני ואני מרגישה שלרוב הצלחתי בכך.

הכובע הכחול תפקידו  לארגן את החשיבה, מאין ולאן?

ברור לי מאין באתי ועם איזה ידע מחשבי הגעתי אך לאן אמשיך ואתפתח – על זה נאמר – השמים הם הגבול.

כתיבת הבלוג חייבה אותי להיות ממוקדת, מחדשת, יצירתית ומעניינת והמאמץ, בסופו של תהליך, היה משתלם – זה מלמד, זה מזכך תובנות, זה הפך אותי לאדם יותר חושב ומעמיק, ההופך בדברים שוב ושוב ומנסה להסתכל עליהם במבטים שונים, להיות ביקורתי ולייצר אמירות חינוכיות משלי הנשענות על מידע והתנסות אישית.

לסיכום, כששת הכובעים המגוונים בהתייחסותם והצבעוניים בצבעם, כך גם התנסותי בכתיבת הבלוג הייתה מורכבת, מגוונת וצבעונית מבחינת התכנים.

למדתי המון ונחשפתי לעולמות תוכן  מגוונים בשדה החינוכי, כתבתי על נושאים שונים ומגוונים מעולמי כמורה ובהחלט ירדתי לעומקם מתוך עניין  ואגב כך הבהרתי לעצמי טוב יותר מה אני חושבת עליהם. 

“לא מתוך אונס ילמד הנער, אלא מתוך משחק" (אפלטון)

במהלך שנות עבודתי נדרשתי לתת את הדעת לחיפוש אחר דרכים מגוונות שיניעו את הילדים ללמידה ולהתקדמות ובתוך כך לתת מענים להטרוגניות בכיתה, לאפשר למידה חווייתית וליצור מוטיבציה אצל הלומדים, לעורר בהם סקרנות ופתיחות.זאת מתוך אמונה שעקרונות אלו יובילו את הילדים לרכישת מיומנויות חברתיות ולימודיות ולהישגים טובים יותר. אחת האופציות שאימצתי הייתה שילוב המשחק בהוראה , באמצעותו הילדים חווים את הלמידה ממקום מוכר ומשמעותי יותר עבורם, המהווה חלק משמעותי בחייהם- המשחק.
בהקשר זה ,נחשפתי לאחרונה למושג חדש המתחבר במישרין לנושא המשחק בהוראה- "התמשחקות" (Gamification) . הרעיון שעומד מאחוריו הוא "ללמוד תוך כדי משחק ולא לשחק תוך כדי לימוד" כלומר, לספק לתלמיד את חווית המשחק ובתוכה לשלב את הלימוד ולא להיפך. ( מלכה, א' 2012 ).



ההתמשחקות הוא תחום שבו משלבים אלמנטים שונים של משחק ביישומים מתוך העולם האמיתי (אלמנטים כגון: ניקוד, מעבר שלבים, בונוסים וכו( והתלמידים צוברים נקודות (ציון) כמו במשחק. התלמידים יודעים שההתייחסות ניתנת לכל צעד בהתנהלותם בכיתה, החל מביצוע המטלות ועד לאופן התייחסותם ללמידה.
דודי פלס, מפתח משחקים ומרצה בתוכניות ללימוד פיתוח משחקים, מוסיף ואומר כי "הרעיון של 'התמשחקות', הוא לקחת מכניקות שמשתמשים בהן במשחקי מחשב, כמו גם במשחקים אחרים, ולשלב אותן בתחומים שמעולם לא נחשבו כיפיים" .
וכעת מ"הלכה למעשה"... הרעיון של ההתמשחקות ותרומתו ללמידה ברור והשאלות הרלוונטית העולות לאחר החשיפה לרעיון הן בעיקרן - כיצד אוכל ליישם דגם הוראה מאתגר שכזה בכיתה שלי? האם הסביבה מאפשרת? ומה לגבי אוכלוסיית היעד- האם דגם זה רלוונטי לכל שכבת גיל? מהם הקשיים הצפויים? וכדומה.
אודי מלכה במאמרו "ההתמשחקות בכיתה" מתייחס ל"סיכון" שברעיון באומרו ש" עבור תלמידים צעירים ותחרותיים יישום התמשחקות עלול לגרום לכך שמעטפת המשחק תהווה עבורם את העיקר במקום הלמידה עצמה. היישום עבור תלמידים צעירים דורש תכנון ומעקב צמוד יותר."
כל יישום חדש בכיתה מלווה בחששות ובלבטים ובעיקר וויתור על איזור הנוחות והשליטה וזאת בצד האתגר להתמודדות עם משהו חדש. חשיבות העקביות וההתמדה בכל תהליך העבודה עם הילדים הוא קריטי משמעותי והמורה צריך לקחת זאת כדרך פעולה ביישום כל תוכנית או דגם הוראה חדש.
ברפורמות האחרונות עולה חשיבות שינויי פרדיגמת ההוראה - מפדגוגיה מסורתית לפדגוגיה חדשנית. נראה כי הילדים "שבעים" משיטות הוראה מסורתיות ו"צמאים" לשינוי . פרדיגמת ההוראה החדשניות מאתגרת ועקרון ההתמשחקות עשוי להוות פלטפורמה נוספת וחדשה לשינוי ולצמצם את מרחק הזרות בין עולם ביה"ס ועולם הלומדים. הילדים שמרבים לשחק בעולם שמחוץ לביה"ס ,יחשפו ללמידה מסוג אחר, למידה שתהיה עבורם שונה, ידידותית ומאתגרת .






מקורות מידע:

1. התמשחקות (Gamification) בהוראה- פורטל מס"ע

2. Gamification: המשחקים נכנסים לכם לחיים מתוך "הארץ"

3. מלכה, א' 2012 התמשחקות בכיתה

אתנחתא רגעית

"מסע תגליות אמיתי אינו מורכב ממציאת נופים חדשים, אלא מהתבוננות דרך עיניים חדשות" (מרסל פרוסט)

העולם הטכנולוגי הוא כמו אוקיינוס , מרחב מתוקשב כמעט אינסופי. להחליט לעלות על סירה ולשוט בה דורש אומץ, דורש לוותר על הצורך להיות תמיד בידיעה ובשליטה ולהפליג למחוזות לא תמיד ידועים. וכמו בכל מסע, יש את הקל, המעניין  והמאתגר ואת הפחות אך ברגע שגמלה בי ההחלטה לצאת למסע, יצאתי לדרך ללא חזרה (one way)...  צעדתי בצעדים קטנים ,לעיתים מהוססים ולעיתים בטוחים ,  לכוון השגת המטרה ועמידה בדרישות - ניהול בלוג.  וכעת הגעתי לאחת מתחנות הביניים של המסע, מעין אתנחתא רגעית לשם התבוננות עצמית על התהליך שעברתי עד כה.

בתחילת התהליך הרגשתי כ"מהגרת" בארץ זרה. היו לי הרבה רעיונות לכתיבה בבלוג אך היה צורך ל"העביר" אותם דרך "מסננות" של עניין, של איך מפתחים אותם? איזה רמת עומק נדרשת? וההחלטות היו לא קלות ולא פשוטות.

לא פעם השתמשתי ב"חבר טלפוני" כדי להתייעץ האם הנושא מספיק מעניין, האם הוא מאפשר כתיבה, מזמן תגובה ובעצם -האם מה שמעניין אותי מעניין גם אחרים?

זה הרגיש כמו ללדת מחדש בכל שבוע.

הקושי לחשוב על נושאים לבלוג הפך להזדמנות לחשיבה מעמיקה, מה מעניין ומעסיק אותי? מה בעל ערך? מה ראוי ומה פחות?

עצם ההתלבטות בבחירת הנושא ובדרך להצגתו פיתח אצלי "ערנות אינטלקטואלית"- נבירה בתוך כמויות מידע עצומות שנפרשו בפניי, בחירת הידע הרלוונטי והצגתו ברשומה.

המסע בעיצומו והדרך להשגת המטרה עוד ארוכה. בטוחני שההתלבטויות השונות לאורך התהליך יובילו אותי לחשיבה תמידית וביטוי אישי מיטבי.

אכן, השמיים הם הגבול...