שימוש במחשב כטכנולוגיה מסייעת

"לרב האנשים הטכנולוגיה מקלה על העשייה,

 לאנשים עם מוגבלות, הטכנולוגיה גורמת לעשייה להפוך לאפשרית"

(Bryant R. Bryant & Penny Crews Seay)

ברשומה הקודמת התייחסתי לממצאים החריגים שהופיעו לאחרונה בנוגע להפניית יתר של תלמידים המוגדרים נורמטיביים אך סובלים מקשיי למידה למסגרות החינוך המיוחד. במסגרת המענה לממצאים אלו הגדיר משרד החינוך את יעד ההכלה הטוען לשילוב הלומדים וקידומם בחינוך הרגיל תוך הרחבת יכולת הכלתם ומתן מענים מגוונים. בהתייחס ליעד זה ולפעולות שננקטו ליישומו ברצוני למקד את הרשומה הנוכחית לשימוש במחשב כטכנולוגיה מסייעת וכחלק מהאפשרויות למיצוי הפוטנציאל הטמון בכל לומד באשר הוא ובהתייחס לקשייו.

לטכנולוגיית סיוע/ מסייעת מקום משמעותי בהעצמת יכולותיהם ומיומנויותיהם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים. הם מאפשרים לא רק לעקוף את הקושי הנובע מהלקות, אלא גם להתקדם תוך כדי שימוש ביכולות החזקות הקיימות אצלו. (Hetzroni, 2004).

טכנולוגיה מסייעת מאפשרת: תמיכה בתהליך רכישת האוריינות ובמימוש הפוטנציאל של בני האוכלוסיות המיוחדות, פיצוי ותחליף ליכולות החסרות וסיוע בתהליך למידה לילדים בעלי לקויות למידה ולקויות קוגניטיביות ולילדים שיש להם לקויות קשות ומורכבות. בעבור ילדים אלו, עשויה הטכנולוגיה הסיועית להיות הגשר היחיד לאוריינות ולאפשר להם לתקשר באמצעותה עם המשפחה ועם העולם הסובב אותם.

ידוע הוא שרוב ילדי ההווה גדלים על ברכי המחשב והטכנולוגיה כך שהם מהווים חלק בלתי נפרד מנוף חייהם ושליטתם בו טובה גם אם בשלב הראשון מדובר במשחקים או בשימוש פונקציונאלי מסוים שכן הוא מאפשר מעורבות פעילה של התלמיד/ה, הוא איננו שיפוטי ומספק משוב מיידי. מעבר לכך, הוא מסייע לתלמידים להתגבר על קשיים ספציפיים בקריאה, כתיבה, כישורי למידה ו/או מיומנויות חברתיות.

במסגרת עבודתי עם תלמידים בעלי צרכים המיוחדים המשולבים בכיתה הרגילה, נתקלתי לא פעם בילדים שאינם חווים הצלחות והדבר מתבטא בתסכולים רבים, חרדות וחוסר רצון והנעה ללמידה. עוד בטרם נכנס המחשב ככלי להוראה ולמידה  והשינוי הטכנולוגי היה בחיתוליו,  מצאתי לנכון להשתמש בכל האמצעים הזמינים כדי לאפשר להם למצות את מלא יכולותיהם ,כגון שימוש רב באמצעים חזותיים, סמלים ותבניות ברורות וממוקדות, משחקים דידקטיים משולבים בלמידה וכו'.

כיום, עם האמצעים הטכנולוגיים שעומדים לרשותי,  והידע שרכשתי בתחום התמחותי בתקשוב ( והיד עוד נטויה...) אוכל להשתמש במחשב כטכנולוגיה מסייעת באמצעות תרגול , אימון ולימוד תחומי תוכן בכל שלבי הלמידה: כתיבה באמצעות המקלדת מסייעת לתלמידים עם כתב יד בלתי קריא, בדיקת איות למניעת שגיאות כתיב ( רלוונטי לכלל התלמידים)  שימוש בתוכנות הקראה לחיזוק וביסוס הקריאה , שימוש בתוכנות לארגון גרפי ומיפוי טקסטים וכו'

משוכנעת אני בתרומת המחשב כמאפשר ומגביר את היכולת להנגיש את החומר הנלמד בדרכים שונות , וכן כמסייע לכל מורה ליצור הזדמנויות מגוונות לתלמיד לחוות הצלחות, למצות את יכולותיו ולמנוע את המעבר למסגרות החינוך המיוחד.

ברור הוא שזה לא ימנע את יציאתם המוחלטת של תלמידים למסגרות המיוחדות אך בהחלט יאפשר הוצאה של ילדים מאוד ספציפיים לאחר מיצוי כל שלבי ההכלה (בתי ספר ידרשו להוכיח ולהציג עדויות במשך שלוש שנים, טרם הוצאת התלמיד מהמסגרת).

אני מקווה שהטכנולוגיה המסייעת תתרום תרומה כפולה – האחת למורים – להרחיב את רפרטואר הדרכים והאמצעים העומדים לרשותם כדי להגיע לכל תלמיד, והשנייה לתלמידים – למצוא את מקומם ואת הדרך הנכונה להם למצות את יכולותיהם וכך תוכל מערכת החינוך לחרוט על דגלה שהיא מערכת מקדמת ולא מערכת ממיינת.

מקורות מידע:

1.  קוצר, א' 2010, טכנולוגיה וליקויי למידה – להפיק את המרב משני העולמות

2. חצרוני, א' (2004). אוריינות וטכנולוגיה סיועיתלילדים בעלי צרכים מיוחדים.

3. שרייבר, ב' (2001) .טכנולוגיה מסייעת לתלמידים עם לקויות למידה.

"יכולת ללא הזדמנות אינה שווה דבר"

לפני כחודש התפרסמה במעריב כתבה בעניין הפניית יתר של תלמידים לחינוך המיוחד. בכתבה נטען כי בשנתיים האחרונות חל גידול של 43% במספר המופנים לחינוך המיוחד.  תלמידים המוגדרים נורמטיביים אך סובלים מקשיי למידה, עוזבים את בתי הספר בחינוך הרגיל ומצטרפים למוסדות החינוך המיוחד, זאת לעומת ירידה בשילוב התלמידים בחינוך הרגיל. בבדיקה שערך משרד החינוך נמצא כי הסיבה המרכזית לעלייה יוצאת הדופן היא תסכול וחוסר התמודדות של התלמידים בעלי לקויות הלמידה במערכת החינוך הרגילה.

ברצוני להתייחס לתופעה מטרידה זו.

אתחיל את הדיון בסוגיה מהמודעות ההולכת וגוברת לנושא. אנשים פחות חוששים לערוך אבחון ולאתר האם ישנה בעיה. פעם, היה חשש והימנעות אפילו משלב ראשוני זה. זוהי בהחלט מגמה מבורכת, זהו צעד ראשון ומשמעותי בדרך לטיפול.  אך פה גם טמונה הבעיה: מנגנון האבחון קיים, נגיש ובר השגה, אולם לאחר שנמצא קושי כלשהו ,בעיית קשב או בעיית למידה,  המענה שנותנת מערכת החינוך הציבורית מוגבל ביותר. כדי לקבל 3 שעות שבועיות של הוראה מתקנת יש צורך לעבור ועדת שילוב ולקבל את אישור הועדה כי השעות הללו הן שעות של החינוך המיוחד. במקרים מיוחדים ניתן לקבל תרפיה באומנות בהיקף של שעה שבועית אחת ( גם כאן אפקטיביות הטיפול מוטלת בספק ).

מסגרת הלמידה בשילוב היא קבוצה של 5 תלמידים  מאותה שכבת גיל (וזאת בשל היקף התלמידים הזקוקים לשעות שילוב) ,לעיתים לצרכים לימודיים שונים וזה מחייב את המורה לניהול זמן הלמידה באופן אפקטיבי כך שתגיע לכל לומד ותקדם אותו. כמו כן לעיתים שעות השילוב מותאמות לשעות העבודה של המורה ולא לתלמידים.

חוק השילוב הוא צודק, חשוב ונכון אך בתנאים הקיימים, יישומו לוקה בחסר וכך קורה שהמערכת לא מצליחה לתת מענה הולם וילדים עם יכולת מופנים למסגרות אחרות.

"יכולת ללא הזדמנות אינה שווה דבר".אמר נפוליאון.

הכיצד ניצור את ההזדמנות?

האם ניתן לומר בבטחה שמוצו כל האפשרויות הקיימות במסגרת החינוכית למניעת מעבר התלמיד למסגרת החינוך המיוחד ?

בעקבות הממצאים החריגים הגדיר משרד החינוך יעד מועדף- יעד ההכלה: 

"שילוב הלומדים וקידומם בחינוך הרגיל תוך הרחבת יכולת הכלתם ומתן מענים מגוונים". אציין בקצרה את מטרות היעד שתועדו במסמך שהפיץ משרד החינוך להיערכות לקראת שנה"ל תשע"ג:

1.    חיזוק, הרחבה והעמקה של פעולות השילוב וההכלה כך שהלומדים יוכלו להמשיך ללמוד ולהתקדם במסגרות החינוך הרגילות.

2.    מתן מענה מגוון לשילוב הלומדים בחינוך הרגיל באופן שימנע את הפנייתם לחינוך המיוחד טרם מוצו כל האפשרויות לקידומם בחינוך הרגיל.

3.    הפעלת מסגרות חינוך מיוחד לילדים הנזקקים לכך רק לאחר שנבדק כי המענים המקצועיים שניתנו בחינוך הרגיל מחייבים למידה במסגרת מיוחדת.

דרכי הפעולה המוצגים במסמך לשם השגת היעד:

1.      מתן מענים משמעותיים בחינוך הרגיל כך שפחות ילדים יזדקקו להפנייתם ללמידה במסגרות החינוך המיוחד.

2.      הפעלת תכנית מוסדית רב מערכתית המכוונת לשילוב הלומדים במערכת החינוך הרגילה תוך הרחבת ההכלה והקידום של הלומדים המתקשים ובעלי לקויות )לקויות למידה וקשיי התנהגות(.

3.      הכשרת מפקחים, מנהלים, סגני מנהלים, יועצים ומורים המלמדים במסגרות שונות בנושא השילוב והרחבת יכולת ההכלה שלהם שתאפשר קידום של תלמידים מתקשים בחינוך הרגיל.

הקשיים הניצבים עם החלתו של יעד ההכלה רבים אך הם מהווים אתגר למערכת החינוך כולה ולמורים בפרט. ישנו צורך להכשיר את הלבבות ולצייד מורים בהבנה ובכלים איך להכילם הכלה למעשה. המערכת ברמת המטה מגייסת מורי מורים ומדריכים שילוו צוותי חדרי מורים בדרך ליישום היעד. לדעתי, זוהי משימה לאומית ממעלה ראשונה וחוסנה של המערכת צריך להבחן על סמך הישגיה ועל סמך פרמטר נוסף שהוא מניעת נשירה וזליגה של ילדים למסגרות מחוץ לחינוך הרגיל.

מקורות עזר:

מארז תכנון, ניהול והיערכות לשנה"ל תשע"ג-  המנהל הפדגוגי משרד החינוך

אתנחתא רגעית

"מסע תגליות אמיתי אינו מורכב ממציאת נופים חדשים, אלא מהתבוננות דרך עיניים חדשות" (מרסל פרוסט)

העולם הטכנולוגי הוא כמו אוקיינוס , מרחב מתוקשב כמעט אינסופי. להחליט לעלות על סירה ולשוט בה דורש אומץ, דורש לוותר על הצורך להיות תמיד בידיעה ובשליטה ולהפליג למחוזות לא תמיד ידועים. וכמו בכל מסע, יש את הקל, המעניין  והמאתגר ואת הפחות אך ברגע שגמלה בי ההחלטה לצאת למסע, יצאתי לדרך ללא חזרה (one way)...  צעדתי בצעדים קטנים ,לעיתים מהוססים ולעיתים בטוחים ,  לכוון השגת המטרה ועמידה בדרישות - ניהול בלוג.  וכעת הגעתי לאחת מתחנות הביניים של המסע, מעין אתנחתא רגעית לשם התבוננות עצמית על התהליך שעברתי עד כה.

בתחילת התהליך הרגשתי כ"מהגרת" בארץ זרה. היו לי הרבה רעיונות לכתיבה בבלוג אך היה צורך ל"העביר" אותם דרך "מסננות" של עניין, של איך מפתחים אותם? איזה רמת עומק נדרשת? וההחלטות היו לא קלות ולא פשוטות.

לא פעם השתמשתי ב"חבר טלפוני" כדי להתייעץ האם הנושא מספיק מעניין, האם הוא מאפשר כתיבה, מזמן תגובה ובעצם -האם מה שמעניין אותי מעניין גם אחרים?

זה הרגיש כמו ללדת מחדש בכל שבוע.

הקושי לחשוב על נושאים לבלוג הפך להזדמנות לחשיבה מעמיקה, מה מעניין ומעסיק אותי? מה בעל ערך? מה ראוי ומה פחות?

עצם ההתלבטות בבחירת הנושא ובדרך להצגתו פיתח אצלי "ערנות אינטלקטואלית"- נבירה בתוך כמויות מידע עצומות שנפרשו בפניי, בחירת הידע הרלוונטי והצגתו ברשומה.

המסע בעיצומו והדרך להשגת המטרה עוד ארוכה. בטוחני שההתלבטויות השונות לאורך התהליך יובילו אותי לחשיבה תמידית וביטוי אישי מיטבי.

אכן, השמיים הם הגבול...

"אין הסכין מתחדדת- אלא בירך של חברתה"

                                            (בראשית רבא)

לפני הקריאה...צפו בסרטון והיכנסו לאווירה....

בתי ספר משופעים אמירות על חשיבות עבודת הצוות :הכל למען אחד ואחד למען הכל, השלם עולה על סך חלקיו ועוד ועוד. לעיתים, עבודת צוות היא אחד מהערכים המובילים של בתי ספר. בהחלט מיוחסת לה חשיבות נכבדה.

כמי שחיה ומתנהלת ובתוך צוות ונדרשת לעבודה שיתופית אני רוצה להתייחס לנושא בראייה ביקורתית מסוימת.

בדרך כלל, בצוותי עבודה ישנם אנשים מטיפוסי הראש הגדול שהם חלק אמיתי ומשמעותי מהתהליך בחזקת נאה דורש ונאה מקיים וישנם "טרמפיסטים" שנהנים מהתוצר המשותף כמעט מבלי לתרום דבר. ישנן מציאותיות שלא זו בלבד שהם אינם תורמים, לעיתים הם מפריעים.

"אדם אינו מיועד להיות חלק של עדר כמו חיה מבוייתת, אלא חלק של עבודת צוות כמו בכוורת דבורים".(עמנואל קאנט)

עבודת צוות היא יותר ממפגש של מוחות אלא היא מפגש בין רצונות, טיפוסי אישיות, מאוויים וכדי שהיא תהיה יעילה ואפקטיבית היא חייבת לפגוש את השותפים גם במקומות האישיים הללו.

במסגרת לימודיי האקדמיים יש לי "זוגיות מקצועית" והוא מבחינתי מודל לעבודת צוות. בעבודת הצוות הזו אנו יוצרות מפגש אינטלקטואלי בו כל אחת מביאה את עוצמותיה לשותפות עד ש"נולד" התוצר. הזוגיות הזו אינה מידתית בעיקרה ,בדרך כלל זהו צורך של אחת מאיתנו, לעיתים חלקה של האחת נגמר ברעיון בעוד השנייה עמלה על ביצועו. ההתגייסות תמיד קיימת והתוצר הסופי עובר ליטושים ,הקפדה על דקויות ,שינויים וחשיבה מחודשת באופן הרמוני כל כך – אין אחד שהוא בעל הדעה, אין התבצרות במי צודק, ישנה הדדיות הרמונית בדרך להשגת המטרה.

במסגרת עבודתי כמחנכת לרוב אני חווה עבודת צוות לשמה. יחד עם זאת בהיותי בכובע אחר – מורת מורים, ובאמירה מכלילה ניתן לומר  כי דגם זה אינו רווח בשדה החינוכי. הייתי רוצה להאמין  שעבודת צוות תהא בעיקרה צוות מוחות, צוות חשיבה, צוות של הגות שמייצר תובנות ולא רץ לחפש את מה שמצוי מתחת הפנס כי כשיש למה- בקלות מוצאים כל איך. צוות שבו אנשים חולקים תחושה של שותפות, מסייעים האחד לשני להגיע ליעדים על כנפי האמון ההדדי. מעודדים ותומכים, מושיטים עזרה ונכונים לקבלה. בדרך עבודה זו התפוקה תהיה גדולה.

ומה בעניין חשיבות הנושא אצל הלומדים? עד כמה הוא משמעותי עבורם?
הלמידה השיתופית מעלה את המוטיבציה ללמידה, כל לומד תורם את חלקו לקראת השגת מטרת הלמידה.
בצד הבלטת השיתופיות והשוויוניות בקבוצה, נשמרת האחריות האישית של כל חבר ללמידה ולהתקדמות, כאשר כל תלמיד נתפס כמשאב חשוב בתהליך התפתחות חברתית, לימודית וקוגניטיבית (הרץ-לזרוביץ ופוקס ,1987). 

פרופ' ג'ון האטי מאוניברסיטת אוקלנד בניו זילנד ( מחקר אליו נחשפתי במסגרת הקורס "מדעי החינוך") חקר גורמים שונים ומידת השפעתם על הישגי התלמידים וביניהם הכיתה כשהפרמטר הנבדק היה השפעת העמיתים על הלמידה. האטי מצא כי לחברים בכיתה יכולה להיות משמעות רבה להעלאת הישגי התלמידים באמצעות עזרה, לימוד וסיוע, חברות ואוירה חיובית ללמידה. זאת ועוד , פרופ' האטי, בהתייחסו ל"פרופיל מורה מומחה" , מציין כי המורה נדרש לכוון ללמידה דרך אינטראקציה בכיתה.

אני מאמינה בחשיבות הרבה שיש לנושא זה ,הן לצוות המורות כמטרה והן כאמצעי להדגים לתלמידים מהי עבודת צוות אמיתית ותרומת העבודה השיתופית ללמידה משמעותית ולהשפעתה החיובית על הישגיהם. רצוי ואף הכרחי להעלות את הנושא על "שולחן הדיונים" במסגרת ישיבות המורים כחלק מהובלת שינויים הרלוונטיים למערכת החינוך הצועדת לקראת פדגוגיה חדשנית.

לסיום- "משל האווזים" אם זה מתאפשר בטבע , למה לא אצלנו?

זכות היא ואף אתגר להיות חבר בצוות. זכות - שיש לכבדה, ואתגר - שיש ללומדו.לחברות זו תמורה החשובה לכולנו - השגת מטרותינו.

אם נלמד לפעול בצוות, נוכל גם אנו להיות פוריים יותר ולהשיג דברים רבים יותר. אחדות המטרה, שילוב של מגוון הכישרונות וסיוע הדדי, יביאו את הצוות כולו להישגים משופרים! (משל אווזי הבר)