לאחרונה פורסמה ב"כלכליסט – בארץ" כתבה שעוררה בי לא מעט הרהורים לגבי ההורות , תפקיד אותו קבלתי מרגע הולדת ילדי הראשון.
ילדים הרי לא באים עם הוראות הפעלה (מה שמקשה מאוד על ההורות) ולא פעם עלתה בי השאלה לגבי ההורות שלי בכלל ובפרט לגבי מידת הגוננות שלי על ילדיי , עד כמה אני מאפשרת להם את החופש והעצמאות לו הם זקוקים על מנת שיגדלו ויתפתחו להיות בני אדם טובים ובעלי דרך ארץ? באיזו מידה השפעתי עליהם חיובית ומסייעת להם לנתב את דרכם להצלחה? בקיצור – עד כמה אני מגדלת אותם או מניחה להם לגדול ?
קראתי את הכתבה בשקיקה למצוא את הפתרון האולטימטיבי להורות איכותית, לייצר תובנה חדשה שתתרום להתמקצעות שלי במסגרת תפקידי כאמא.
בכותרת הכתבה הופיעה האמירה כי " המגמה הבולטת בהורות כיום היא "הורות הליקופטר", במובן שלא מפסיקים לרחף מעל הילדים, לגונן ולסייע להם בכל אינטראקציה שלהם עם העולם".
הורות הליקופטר הינה "קשר סימביוטי בין ההורים לילדים, שבו ההורים מרחפים מעל ילדיהם, מגוננים עליהם, מתערבים בכל דבר שהם עושים, מקבלים החלטות עבורם ומסירים מדרכם כל מכשול. כל ההורים רוצים להגן על ילדיהם ולעזור להם, אבל אצל הורי ההליקופטר, סגנון הורות שמתחזק בשני העשורים האחרונים, אין שום מידתיות. הם לא יכולים לסבול את המחשבה שלילד שלהם יהיה קשה. הרעיון שהוא ייכשל במשהו שובר את לבם, והשאיפה שיצליח הופכת אותם לאגרסיביים. הכוונות שלהם טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, מנטרים, שולטים, שומרים, מחליטים, מנווטים."
את סוג ההורות ה"מרחפת" אני פוגשת מידי יום הן במפגש עם עצמי, והן במסגרת תפקידי כמורה ומחנכת הנמצאת באינטראקציה יומיומית עם תלמידים והורים. האפשרות שניתנה לי לראות "מהצד" את דרכי ההתערבות היתרה של ההורים , אלו שמכינים מערכת לילדים, מכינים את שיעורי הבית ואלו ששמחים על ציון שמקבל ילדיהם על עבודה/ בחינה ובעצם הציון שניתן להם (להורים). ניתן להבינם שהרי גם אני נוהגת לעשות זאת עצם היותי גם ב"כובע" האחר של אמא .
חוקרים רבים טוענים כי " הרצון הטוב מוביל לנזק גדול". הכיצד?
הורות מגוננת כל כך שאמורה להיות הכי טובה עבור הילדים יכולה בכלל להוות נזק?
מחקרים מראים כי הכישורים החברתיים של ילדי ההליקופטר פגומים, כושר ההסתגלות שלהם נמוך מאוד ותחושת הקורבנות מפותחת. הם לא מסוגלים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. ולרובם אין שמץ של מושג שההורים שלהם, שכל כך רוצים לעזור, גם פוגעים בהם לא מעט בדרך.
הורי הליקופטר, שמעורבים כל כך בחיי ילדיהם כדי להקל עליהם את הדרך להצלחה, לא בהכרח מובילים אותם אליה. למרות כל הכוונות הטובות שאיתן יצאו לדרך ההורית שלהם, רוב הילדים שלהם כנראה לא יהיו בטוחים יותר, לא שמחים יותר, וייתכן שגם לא מצליחים יותר.
יחד עם זאת, בצד החסרונות הרבים שבהורות ההליקופטר ניתן למצוא גם יתרונות: ילדי ההליקופטר מראים יכולת גדולה לאהוב אחרים ולדאוג להם. הם אזרחים טובים, שרוצים להיות חלק מהחברה. הם חשים שיש להם גב שיתמוך בהם, ובסיטואציות של פחד הם מבקשים עזרה מאחרים. הם אנשים מאוד נחמדים ואוהבים.
כמו כל דבר בחיים, הכל עניין של מינון. חשוב להיות מודעים לסגנון ההורות הזה על יתרונותיו וחסרונותיו ולבצע בחירות מושכלות של מה כן ומה לא לעשות , מהו המינון הנכון של לגונן ושל לשחרר. עדיין זה משאיר את סוגיית ההורות כעניין לא פתור, לא מרשמי.
כאנשי חינוך עלינו לסייע להורים לנתב את דרכי ילדיהם בחוכמה, לסייע להם לשקול את מידת הגוננות על ילדיהם ובעצם לתת להם את הכלים כיצד יוכלו להוביל את ילדיהם להצלחה ללא שימוש ב"הורות ההליקופטר". כמו כן עלינו להיות מודעים להשלכות של הורות מסוג זה על התלמידים שעלולות להשפיע במישרין על תפקודם בכיתה.
לסיום להלן הקישור לכתבה.
קריאה מהנה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה