אחרון אחרון חביב...

"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להיסגר בתלמודו השטחי לבד, כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה"-הרב קוק

דה-בונו פיתח את שיטת ששת הכובעים כאמצעי להרחבת החשיבה בנושא מסוים. כאשר חושבים על נושא מסוים, יש לחבוש ולהסיר לחילופין שישה כובעים מדומים. כל כובע מדמה סוג אחר של חשיבה. בבואי לכתוב את הרשומה האחרונה ולבצע חשיבה רפלקטיבית על ניהול הבלוג, מצאתי לנכון להשתמש בששת כובעי החשיבה של דה בונו כאמצעי להתבונן על התהליך באופן רחב ורב מימדי, כפי שהוא אכן היה.

הכובע הלבן של דה-בונו מייצג מידע: מה למדתי?

בתחילת הדרך הידע המחשבי שלי הסתכם בשימוש בדואר האלקטרוני וגלישה באינטרנט לצורך חיפוש מידע, בעיקר כשהכנתי עבודות אקדמיות ובמסגרת עבודתי כמורה. העולם המחשבי שנגלה לעיניי היה רחב, עשיר ומגוון ושימושי המחשב השונים היו מאירי עיניים ומפעימי לב – כמה מדהים, כמה קל???...

הכובע האדום של דה-בונו עוסק ברגשות, באינטואיציות- מה הרגשתי?

בתחילה הכל נראה ונשמע מאיים ובלתי אפשרי להשגה. התחושה הייתה מעורבת – מצד אחד זה מתסכל ומצד שני זה נראה מאתגר. את המתח הזה שבין קושי לאתגר הרגשתי לאורך סמסטר הראשון. בהמשך, עם ההצלחות ההרגשה הייתה של סיפוק והצלחה בצד העומס שהלך וגדל. לחלוטין זה לא היה לימודי נוחות, זה דרש מאמץ מתמשך ותובעני לאורך הדרך כולה. 

הכובע השחור מייצג את ההשתהות לצורך הערכה. הכובע השחור עוסק באמת ובמציאות: האם זה נכון? האם זה מתאים? האם זה יצליח?

במהלך הדרך, נקודות העצירה שלי היו מעטות. השוטף זורם, המשימות מחייבות, כתיבת רשומה שבועית ובצידה חשיבה מיידית לנושא לבלוג הבא. זה היה מצב רקורסיבי של לחשוב, לכתוב, לשלוח ושוב, חוזר חלילה.

הערכה המעצבת בעיצומו של התהליך היווה עבורי פיגום ליצירה בלתי פוסקת, להמשיך ולייצר רשומות שילכו וישתבחו עם הזמן ויותר מכך לעמידה בסטנדרטים שיצרתי לעצמי . לא פשוט אך ההרגשה של סיפוק החלה לחלחל . 

הכובע הצהוב מייצג את ההיבט החיובי שבדבר, היתרונות ונקודות החוזק.

בצד הקשיים וההתמודדות עם התובענות של הדרישות, אני מרגישה שרכשתי ידע רב ושכללתי את עצמי כלומדת באופן משמעותי. אני זקוקה לזמן ולמרחק כדי לדעת עד הסוף מה ואיך מרגיש לי. בהחלט למדתי על עצמי שלחץ לא הורג. בעזרת תכנון מקדים ניתן "לנצח" את הקשיים. 

כשחבשתי  את הכובע הירוק חיפשתי רעיונות חדשים, מה אפשר עוד לשפר?

החלק הקשה בכתיבת הבלוג השבועי היה לחשוב על רעיון / נושא, השאר היה יותר קולח. יחד עם זאת, כל נושא שכתבתי עליו, הרחבתי את הידע הקודם שלי באמצעות קריאת חומרים נוספים כדי לא לכתוב רק את מה שאני חושבת אלא לחדש גם לעצמי וגם לדעת לעומקו של הנושא הנדון. החיפוש אחר איור, סרטון,שיר מלווה הקשור לנושא היה מצריך מאמץ לא פשוט כשנוצר רף הכתיבה לא הרשיתי לעצמי לרדת ממנו. החיפוש אחר רעיונות חדשים היה תדיר ותובעני ואני מרגישה שלרוב הצלחתי בכך.

הכובע הכחול תפקידו  לארגן את החשיבה, מאין ולאן?

ברור לי מאין באתי ועם איזה ידע מחשבי הגעתי אך לאן אמשיך ואתפתח – על זה נאמר – השמים הם הגבול.

כתיבת הבלוג חייבה אותי להיות ממוקדת, מחדשת, יצירתית ומעניינת והמאמץ, בסופו של תהליך, היה משתלם – זה מלמד, זה מזכך תובנות, זה הפך אותי לאדם יותר חושב ומעמיק, ההופך בדברים שוב ושוב ומנסה להסתכל עליהם במבטים שונים, להיות ביקורתי ולייצר אמירות חינוכיות משלי הנשענות על מידע והתנסות אישית.

לסיכום, כששת הכובעים המגוונים בהתייחסותם והצבעוניים בצבעם, כך גם התנסותי בכתיבת הבלוג הייתה מורכבת, מגוונת וצבעונית מבחינת התכנים.

למדתי המון ונחשפתי לעולמות תוכן  מגוונים בשדה החינוכי, כתבתי על נושאים שונים ומגוונים מעולמי כמורה ובהחלט ירדתי לעומקם מתוך עניין  ואגב כך הבהרתי לעצמי טוב יותר מה אני חושבת עליהם. 

להיות מורה קשוב

קשוב לתמורות בסביבה, קשוב לתלמידיו, קשוב לשינויים מערכתיים ....

האינטרנט יצר הבדל כמותי ובעקבותיו גם הבדל איכותי, בינו לבין כל מוצר אחר בתולדות הכתב או הדפוס. ראשית, הוא נגיש להמונים שמעולם לא הטביעו חותם בזירה הציבורית. שנית, הוא מאפשר אנונימיות, לפחות לכאורה. שלישית, האינטרנט מתיר ומעודד תגובות בטן מידיות, מפיץ ומנציח אותן.

כניסתם המסיבית של המחשבים למערכת החינוך ( לא עוד מעבדת מחשבים אלא מחשב לכל לומד, מחשב לכל מורה) מחוללת שינוי בסדרי בראשית בחיי בית הספר בכלל ושל המורים בפרט. השיח שהשתלט על חדר המורים הוא איך להתמודד עם הדרישות ההולכות וגדלות ולצד זה  מתנהל שיח פדגוגי משמעותי על וסביב הדבר האמיתי – למצות את הפוטנציאל הטמון בכל לומד.

ד"ר עופר רימון במאמרו "התוכנית החדשה של משרד החינוך" ציין ש"שילוב נכון של טכנולוגיית המידע יכול לשפר את איכות ההוראה. הוא עשוי לשפר את מיומנויות המורים, להתאים את ההוראה לשונות התלמידים, לשדרג את התנהלות בית הספר, לייצר משובים בזמן אמת ולאפשר טיפול מונע בקשיים של תלמידים".

המציאות מראה, שלפחות בהתחלה, האמצעי הופך לעיקר והמורים עסוקים בלפענח את המטלה בצד העובדה  שמבכים על רוע הגזירה. מציאות זו מאפיינת בעיקר את דור ה"מהגרים הדיגיטליים" שלא ינקו את חלב אימם דרך ערוצי הטכנולוגיה המתקדמת וצריכים להדביק את הקצב, ללמוד ולהפנים כדי ללמד. אמנם, אי אפשר שבית הספר יהיה "שמורת טבע" המנותקת מהסובב אותה, בית הספר נקרא להתחבר לעולם המתקדם ולתמורותיו.

מהלך זה מתיישב עם הקריאה לבתי הספר להתחבר לעולמם של הילדים ולהפיל את החומות שבהן התבצרו בתי הספר שנים רבות.

 ד"ר עופר רימון מוסיף ומתאר במאמרו כי בישראל פותחו סביבות למידה מתוקשבות ועשירות הכוללות סימולציות, סביבות תרגול וחומרי העשרה שיש בהם כדי לשפר את איכות ההוראה ולהפוך אותה לעדכנית ומעניינת יותר עבור התלמידים. בפועל מורים מתבקשים להשתמש בסביבות אלה לצורכי הוראה ולמידה בכיתה, אך האם עושים זאת בתבונה?

המורים, מעצם היותם אנשי חינוך, רואים את הילד שלפניהם על כל המורכבות ורב המיימדיות שבו, ילד אינו רק תלמיד – הוא הרבה יותר מזה. למורים צריך להיות עניין בנפשו של הילד כי זו  הדרך אליו, הם צריכים להיות קשובים לו ,ולהפוך את הלמידה עבור ה"יליד הדיגיטלי" למשמעותית ומעניינת יותר.

כיום, עם החלתו של יעד 12 המדבר על חוק ההכלה של ילדים מעוררי קושי, המשימה צריכה להיות מוכללת ולקחת בחשבון את השונות האקדמית הקיימת בין הלומדים וכן את השונות במידת היכרותם ושליטתם ביישומי המחשב.

כמו כן,  השימוש המוגבר באמצעים דיגיטליים ייתן מענה הולם יותר לתלמידים מעוררי הקושי.

בעקבות השינויים הרבים המתרחשים סביבנו, כניסת רפורמות חדשות ויעדים חדשים שמציב משרד החינוך , המורה נדרש להיות "the perfect teacher" על כל המשתמע: קשוב ומתוקשב, מכיל תלמידים ומחולל שינוי , מטמיע חדשנות  ומתאימה ללקוחותיו- התלמידים, מעורר השראה... ועוד רבים הכישורים הנדרשים מעצם היותו מורה.

אין תחליף לעבודת המורה, מחויבותו והשקעתו, כבסיס להתפתחות ולצמיחה של התלמידים. אמירה זו מפריכה את החשש שהמהפכה הטכנולוגית והמחשבים "יתפסו" וימעיטו בערכו של תפקיד המורה במערך הלמידה. למורים ולהוראה נודעת חשיבות ומרכזיות בהתמודדות עם האתגרים חינוכיים והחברתיים שהעידן הפוסט-מודרני מזמן. למורה ולהוראה תרומה חיונית להשגת יעדים חינוכיים, לימודיים ולאומיים(בבחינת הכשרת דור העתיד). בד בבד עבודת המורה צריכה להתאים את עצמה ומטרותיה ,לבטא ולהשיג  את הציפיות "המוריות" והחברתיות העכשוויות . אמירה זו מבטאת גם את ההכרה בייחודיות המשאבים המוריים: מקצועיות,מחויבות והשקעה ואת הדעה שלמעשה לא ניתן להחליפם במשאבים אחרים.

מקורות:

מאמר של ד"ר עופר רימון המציג את הרציונל של תכנית התקשוב הישראלית .

על "הורות הליקופטר" והשלכותיה

לאחרונה פורסמה ב"כלכליסט – בארץ" כתבה שעוררה בי לא מעט הרהורים לגבי ההורות , תפקיד אותו קבלתי מרגע הולדת ילדי הראשון.
ילדים הרי לא באים עם הוראות הפעלה (מה שמקשה מאוד על ההורות) ולא פעם עלתה בי השאלה לגבי ההורות שלי בכלל ובפרט לגבי מידת הגוננות שלי על ילדיי , עד כמה אני מאפשרת להם את החופש והעצמאות לו הם זקוקים על מנת שיגדלו ויתפתחו להיות בני אדם טובים ובעלי דרך ארץ? באיזו מידה השפעתי עליהם חיובית ומסייעת להם לנתב את דרכם להצלחה? בקיצור – עד כמה אני מגדלת אותם או מניחה להם לגדול ?
קראתי את הכתבה בשקיקה למצוא את הפתרון האולטימטיבי להורות איכותית, לייצר תובנה חדשה שתתרום להתמקצעות שלי במסגרת תפקידי כאמא.

בכותרת הכתבה הופיעה האמירה כי " המגמה הבולטת בהורות כיום היא "הורות הליקופטר", במובן שלא מפסיקים לרחף מעל הילדים, לגונן ולסייע להם בכל אינטראקציה שלהם עם העולם".
הורות הליקופטר הינה "קשר סימביוטי בין ההורים לילדים, שבו ההורים מרחפים מעל ילדיהם, מגוננים עליהם, מתערבים בכל דבר שהם עושים, מקבלים החלטות עבורם ומסירים מדרכם כל מכשול. כל ההורים רוצים להגן על ילדיהם ולעזור להם, אבל אצל הורי ההליקופטר, סגנון הורות שמתחזק בשני העשורים האחרונים, אין שום מידתיות. הם לא יכולים לסבול את המחשבה שלילד שלהם יהיה קשה. הרעיון שהוא ייכשל במשהו שובר את לבם, והשאיפה שיצליח הופכת אותם לאגרסיביים. הכוונות שלהם טובות, אבל הם עושים הכל בהגזמה: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, מנטרים, שולטים, שומרים, מחליטים, מנווטים."
את סוג ההורות ה"מרחפת" אני פוגשת מידי יום הן במפגש עם עצמי, והן במסגרת תפקידי כמורה ומחנכת הנמצאת באינטראקציה יומיומית עם תלמידים והורים. האפשרות שניתנה לי לראות "מהצד" את דרכי ההתערבות היתרה של ההורים , אלו שמכינים מערכת לילדים, מכינים את שיעורי הבית ואלו ששמחים על ציון שמקבל ילדיהם על עבודה/ בחינה ובעצם הציון שניתן להם (להורים). ניתן להבינם שהרי גם אני נוהגת לעשות זאת עצם היותי גם ב"כובע" האחר של אמא .

חוקרים רבים טוענים כי " הרצון הטוב מוביל לנזק גדול". הכיצד?
הורות מגוננת כל כך שאמורה להיות הכי טובה עבור הילדים יכולה בכלל להוות נזק?
מחקרים מראים כי הכישורים החברתיים של ילדי ההליקופטר פגומים, כושר ההסתגלות שלהם נמוך מאוד ותחושת הקורבנות מפותחת. הם לא מסוגלים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. ולרובם אין שמץ של מושג שההורים שלהם, שכל כך רוצים לעזור, גם פוגעים בהם לא מעט בדרך.
הורי הליקופטר, שמעורבים כל כך בחיי ילדיהם כדי להקל עליהם את הדרך להצלחה, לא בהכרח מובילים אותם אליה. למרות כל הכוונות הטובות שאיתן יצאו לדרך ההורית שלהם, רוב הילדים שלהם כנראה לא יהיו בטוחים יותר, לא שמחים יותר, וייתכן שגם לא מצליחים יותר.
יחד עם זאת, בצד החסרונות הרבים שבהורות ההליקופטר ניתן למצוא גם יתרונות: ילדי ההליקופטר מראים יכולת גדולה לאהוב אחרים ולדאוג להם. הם אזרחים טובים, שרוצים להיות חלק מהחברה. הם חשים שיש להם גב שיתמוך בהם, ובסיטואציות של פחד הם מבקשים עזרה מאחרים. הם אנשים מאוד נחמדים ואוהבים.
כמו כל דבר בחיים, הכל עניין של מינון. חשוב להיות מודעים לסגנון ההורות הזה על יתרונותיו וחסרונותיו ולבצע בחירות מושכלות של מה כן ומה לא לעשות , מהו המינון הנכון של לגונן ושל לשחרר. עדיין זה משאיר את סוגיית ההורות כעניין לא פתור, לא מרשמי.

כאנשי חינוך עלינו לסייע להורים לנתב את דרכי ילדיהם בחוכמה, לסייע להם לשקול את מידת הגוננות על ילדיהם ובעצם לתת להם את הכלים כיצד יוכלו להוביל את ילדיהם להצלחה ללא שימוש ב"הורות ההליקופטר". כמו כן עלינו להיות מודעים להשלכות של הורות מסוג זה על התלמידים שעלולות להשפיע במישרין על תפקודם בכיתה. 

לסיום להלן הקישור לכתבה.

קריאה מהנה! 

http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3578879,00.html